ארכיון חודשי: יולי 2020

לזכור הכל ולא לשכוח

מאיפה אפשר להתחיל סיפור שכזה? האם אתחיל מהרגע שנולדתי? או להתחיל מהיכן שאני זוכר את עצמי?
אתחיל מקצת היסטוריה. נולדתי בעיר טורקו שבדרום מערב פינלנד למשפחה נוצרית פרוטסטנטית. אני הילד השני במשפחה, כשלפני נולדה אחותי הגדולה. בנוסף יש לי עוד אח צעיר ממני ואחות קטנה, בת הזקונים של המשפחה. את ילדותי אני לא זוכר כמעט, דבר שאספר מאוחר יותר ממה הוא נובע. אז בואו נתחיל מהמעבר לישראל. כשהייתי בן שלוש, משפחתי עברה לישראל, דבר שלא רציתי שיקרה, אבל אבי התעקש, אז עברנו. תחילה גרנו במושב פיני בשם יד השמונה, שהוקם ליד ירושלים. אחרי כשנה במושב, עברנו לקיבוץ מרום גולן, שזה עתה הוקם בצפון רמת הגולן. אני מניח שהוריי רצו לגור במקום הכי קר בישראל, שיזכיר את פינלנד מבחינת מזג האוויר. אחרי ילדות די רגילה בקיבוץ, קיבלתי בגיל שש עשרה שוק כשאחותי הגדולה קיבלה תעודת זהות כתומה ממדינת ישראל. אז הבנתי שתמיד אהיה אזרח סוג ב' בישראל, בגלל היותי נוצרי. וכך, בגלל תעודה אחת, חיי התפרקו להם. כל התוכניות שהכנתי במשך שנות נעוריי על הגשמה עצמית בישראל, התנדפו להם כעלה ברוח. לא יכולתי לדבר על האפליה הממסדית שנתקלתי בה עם אף אחד, כי כל חבריי היו יהודים. וגם לא היה לי על מי לכעוס, כי הממסד היה אלמוני לחלוטין בעיניי. רק אחרי שהתבגרתי, האירוניה של צבע תעודת הזהות שאחותי קיבלה התגלתה לעיניי: מצחיק שיהודים מסמלים נוצרים בתעודה כתומה, כשרק כמה עשרות שנים קודם היהודים עצמם סומנו בכמעט אותו הצבע.

כנראה שמישהו במשרד הפנים לא למד כלום מהשואה.

אחרי שהתאוששתי מהשוק, הבנתי שאין לי מה לחפש בישראל יותר, אז הפסקתי לקחת את חיי הקיבוץ ברצינות, הזנחתי גם את לימודיי התיכון והתחלתי להתרכז במה שעניין אותי: מוסיקה ובנות.

כך חלפו להם השנים עד שמלאו לי ח"י שנים. קיבלתי דרכון פיני זמני לשמונה עשר חודש ומכתב מהשגרירות הפינית שעליי להתגייס לצבא הפיני, אם ברצוני לשמור על האזרחות הפינית שלי. אז התנדבתי לשירות ברג'ימנט הנ"מ של הלסינקי ובגיל תשע עשרה חזרתי לפינלנד והתגייסתי לצבא. היות ולא ידעתי פינית, הצבא הפיני מיקם אותי בצוות תותח נ"מ שבו כולם דיברו אנגלית. כך ביליתי חורף אחד בצבא הפיני וכשהשתחררתי, הצבא הפיני קנה לי כרטיס טיסה חזרה לישראל. מה שהיה מצחיק הוא שבישראל צחקו עלי שאני נוצרי ובצבא הפיני צחקו עלי שאני יהודי. מסתבר שיש אפליה דתית בכל מקום בעולם.

חזרתי למרום גולן ואחרי שבוע של בירות לאיפוס המציאות, חזרתי לשגרת הקיבוץ, אבל עד מהרה מזכירות הקיבוץ הודיעה לי שלא אוכל להשתקע בקיבוץ אלא אם כן אתגייס לשתי שנות שירות אזרחי למען מדינת ישראל. הייתי מוכן לתת שנת שירות אחת, אבל נראה לי מוגזם לשרת שנתיים מדינה שרואה אותי כבן אדם סוג ב' בגלל שאינני יהודי.

למזלי מנהל מטע מרום גולן סידר לי עבודה בקיבוץ השכן ועברתי לגור בקיבוץ עין זיוון, שמרוחקת כעשר קילומטר ממרום גולן. שם עבדתי חצי עונה במטע עין זיוון וחסכתי כסף לטיול בחו"ל. כשצברתי מספיק כסף, נפרדתי מכל חבריי בקבוץ ונסעתי לאנגליה. שם טיילתי במשך כמה חודשים משם טסתי חזרה לפינלנד.

גרתי אצל דודי בהלסינקי במשך כמה חודשים, עד שמצאתי דירה ועבודה והתחלתי את חיי בעיר הגדולה. לאחר כמה שנים של עבודה כעוזר טבח, הלכתי לקורס לפינית ומשם המשכתי לבית ספר למהנדסות תוכנה.

באותם שנות לימודים הבנתי לאט לאט שיש משהו מוזר במציאות: מצבי הנפשי לא היה טוב והתחלתי לחקור את הנושא. התחלתי לקרוא ספרות רוחנית וכשסיימתי את לימודיי יצאתי למסע אופנועים בהודו שנמשך כמה חודשים. אחי הצעיר הגיע מישראל וביחד קנינו אופנועי אנפילד בדלהי ועליהם נסענו ביחד לגואה. שם הלכתי לקורס רייקי שנמשך שבוע ואחריו חזרתי לפינלנד.

אחרי הטיול, עזבתי את דירת הסטודנטים שגרתי בה ועברתי לגור בדירת שני חדרים ששכרתי מעיריית הלסינקי. ואז התחיל המסע הרוחני האמיתי שלי.

עד מהרה גיליתי שמשהו לא בסדר במציאות שלי, שיש בתוכי טראומות שמשום מה אני לא זוכר אותם. אומנם אבי התייחס אלי כמו זבל כל חיי והיכה אותי כמה פעמים כילד, אבל לא באמת זכרתי את מה שהוא עשה לי. בנוסף היו לי גם בעיות מיניות, שלא ידעתי מהיכן הן נובעות.

לאחר ביקור בישראל, שבו עברתי קורס רייקי שני, התחילה צ'קרת העין השלישית שלי להיפתח והתחלתי לראות בה חזיונות. בנוסף גם קראתי הרבה ספרים על תיקשור והתחלתי לתקשר בעצמי. הצטרפתי לקבוצת מדיטציה, שנפגשה באופן קבוע ולאט לאט למדתי לתקשר בטרנס. התחלתי לתקשר מלאכים ונהפכתי למתקשר של קבוצת המדיטציה שבה הייתי. באחד מערביי המדיטציה, הובילו אותנו לעבר, למעמד הר סיני, ובה נגלו לנו על ההר שבעה אנשים: שלוש נשים ושלושה גברים שישבו במעגל, בצורת מגן דוד, ובאמצע המעגל ישב משה. משה וקבוצתו הורידו את אותיות שפת האור מלמעלה והביאו אותם לכאן, למציאות זו. גם אנו קיבלנו חניכה לשפת האור. הרגשתי כיצד כל האותיות העבריות עוברות דרכי, נכנסות לליבי ומשם לדי.אן.איי שלי. קיבלתי חניכה גנטית לשפת האור ובאמת כמה שבועות לאחר החניכה, איכות התיקשורים השתפרה והתחלתי להבין אנשים טלפתית. בנוסף גם משהו נפתח בזיכרון שלי והתחלתי לזכור את ילדותי בפינלנד יותר טוב. וכך, לאט לאט, כל טראומות הילדות שלי התחילו להיפתח בפני.

הזיכרון הראשון שעלה לי היה מהלילה הראשון שלי בגן הילדים של קיבוץ מרום גולן. אני זוכר שאימי ואבי השאירו אותי לבד בגן, למרות שלא דיברתי עדיין עברית. ואז ילד ישראלי התחיל להכות אותי. אז הרבצתי לו בחזרה, ואז הילדים הגדולים בגן התנפלו עליי ונשכבו עליי. אני זוכר את תחושת חוסר האונים, השוק והפאניקה שהרגשתי. לאחר שכל הרגשות הללו יצאו החוצה ונרגעתי, הבנתי שהילד הישראל שהיכה אותי, כנראה סתם ניסה לשחק איתי איזשהו משחק, והיות ולא הבנתי את כוונתו הוא התחיל לשלוח ידיים. פירשתי את שליחת הידיים כתקיפה ותקפתי אותו בחזרה. ואז שאר הילדים הפרידו בינינו בכוח וריתקו את שנינו לרצפה.

אז ניפתח לי רבד עמוק יותר, וכל כאב הנטישה, שהוריי נטשו אותי לבד בגן עלה בגרוני, ובכיתי כשבוע עד שהכל יצא. אני זוכר כיצד הייתי בדיוק בביקור אצל אחי בתל אביב וכיצד התעוררתי בבוקר כשבתו התינוקת של אחי בוכה בקול רם: אימא, אבא, הביתה, הביתה. הבנתי שהיא עוזרת לי ובוכה את הדמעות שלי, ואז הכל יצא החוצה.

באותה תקופה בדיוק למדתי שירה, מסטודנטית באקדמיית סיבליוס למוסיקה בפינלנד. התמזל מזלי והעין השלישית של מורתי הייתה גם פתוחה והיא סיפרה לי שיש לי כשלוש חסמים רגשיים באזור הבטן, הריאות והגרון. המורה לימדה אותי כיצד אפשר לשחרר את הרגשות על ידי שירה ועולם חדש נפתח בפני. עד אז ביטאתי רגשות כמו שאימי לימדה אותי: מחבקים ומחייכים, אבל בלי רגש מאחורי החיבוק. רק אחרי כחצי שנה של שיעוריי שירה, התחלתי לאזור אומץ ולבטא את רגשותיי בשירה. אז גם הבנתי שמשהו לא בסדר אצל אימי, שהיא תקועה באיזושהי טראומה מהעבר ולא יודעת לבטא רגשות.

בעזרתה של מורתי לשירה, התחלתי להגדיל את רפרטואר הרגשות שלי ולמדתי כיצד לבטא רגשות בצורה חיובית, זאת אומרת בלי לשפוך אותם על כל מי שבסביבה, אלא לבטא אותם בלי להפחיד את מי שמולך. בעדינות. הרגש שהיה לי הכי קשה לבטא היה זעם. כי אבי לימד אותי מאז ילדותי שזעם תמיד גורר אלימות. כמעט בכל התקפת זעם של אבי, הוא היה מרים עלינו ידיים: עליי, על אימי ולפעמים אפילו על אחי ואחיותיי. אני הייתי הקורבן האהוב עליו, אבל אחרי שעזבתי את הבית גם אחי ואחיותיי הצעירים יותר נאלצו לסבול מהאלימות של אבי.

לשמחתי אבי נישאר לגור בישראל, אחרי שחזרתי לפינלנד, וראיתי אותו לעיתים רחוקות בלבד. הוא אף פעם לא היתקשר אליי וגם אני לא הרגשתי שום צורך להתקשר אליו. רק אחרי מותו, הבנתי למה הוא התייחס אלי ככה כל ימי: בדיוק לפני שנולדתי, אבי ואימי רבו ואימי כנראה בגדה באבי, ואז אבי חשב שאני לא בנו, אלא בן של גבר אחר. וכך אבי פרק את הכעס ששיש לו על הבגידה של אימי – עלי.

אין לי למעשה אף זיכרון חיובי מאבי, כל חיי הוא התנכר לי, התעלל בי פיזית ונפשית, לעג וצחק עליי ודאג לכך שאני לא ארגיש את עצמי רצוי במשפחתו. רק כשהייתי בן שלושים ושבע העזתי להתייצב מולו ולומר לו שנמאס לי מהירידות והביקורות שלו ושאם אין לא שום דבר חיובי לומר, אז עדיף שיסתום את פיו. אמרתי שאני זקוק לאהבה ממנו, ובאמת במשך כשלוש חודשים יחסינו השתפרו, עד ששוב רבנו על פוליטיקה והוא חזר לסורו. ואז החלטתי שוב שלא כדאי להתעסק עם המשוגע האלים הזה יותר. ובאמת לא ראיתיו עד קרוב למותו מסרטן.

אחרי שאבי מת, משהו בי סוף סוף השתחרר, הרגשתי שכבר לא רודפים אותי יותר וסוף סוף אוכל לחיות בלי פחד. כל השנאה שהייתה לי לאבי השתחררה ואבניי השנאה יצאו לי מהכליות. זה לקח כמה שנים לשחרר את כל הזבל שנשמר בתוכי על אבי אבל כשהכל סוף סוף התרוקן, הרגשתי הקלה.

אז התחילו לעלות לי עוד זיכרונות מילדותי. זכרתי כיצד כשהייתי בערך בן שלוש, רבתי עם אחותי הגדולה כשעדיים גרנו בפינלנד כילדים. היא חנקה אותי ואני חנקתי אותה בחזרה. ואז אבי תפס אותי, שם אותי על ברכיו והתחיל להכות אותי בגב עם החגורה שלו, עד שברחתי מהגוף דרך העין השלישית. אני זוכר את אבי מכה בי וכיצד אימי עומדת לידינו ולא עושה כלום. מעמידה פנים שהיא לא שם. אחותי גם הייתה שם ושמחה שאבי הרביץ לי. אבי לימד את כל אחי ואחיותיי שאין לי זכויות במשפחה שלו: שלהם מותר להרביץ ולהציק לי אבל לי אסור לעשות את זה בחזרה. וכך הדרך היחידה שלי לנקום בהם הייתה מחוץ לבית. אחי ואחיותיי היו מארגנים לי הרבצה בבית מאבא ואז הייתי תופס אותם יותר מאוחר מחוץ לבית ומרביץ להם בחזרה. ככה זה נמשך עד שכולנו התבגרנו.

לאחר שנזכרתי כיצד אבי היכה אותי כשהייתי קטן בפינלנד, כל הפחד, האימה, חוסר האונים והבושה לאט לאט יצאו, עד שחזרתי לעצמי פחות או יותר. לקח לי כמה שנים לאחד את הילד הפנימי הפיני הזה שהסתתר בתוכי, יחד עם עצמי. ואז פתאום הפינית שלי השתפרה ועוד זיכרונות מפינלנד התחילו לעלות. זכרתי כיצד אחרי כל הכאה או השתוללות של אבי, אימי הייתה מחזיקה אותי בשני ידיה בחוזקה, עד שהייתי נרגע, מסתכלת בעיניי וחוזרת שוב ושוב על אותו משפט: כלום לא קרה, תישכח את זה. כלום לא קרה, תישכח את זה.

ואז הבנתי למה אני לא זוכר כלום מילדותי: אימי ציוותה עלי לשכוח את הכל ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. אני לא יודע מאיפה אימי למדה את טכניקת שטיפת המוח הזאת, אבל גם אחיי ואחיותיי לא זוכרים כמעט כלום מילדותם.

אחותי הקטנה סיפרה לי שגם בקיבוץ אבי היכה אותי עם חגורה, עד שמזכירות הקיבוץ התערבה ואמרו לו שלהרביץ עם חגורה זה לא מקובל בקיבוץ. אז הוא עבר להרביץ לי עם ידיו.

לאחר שלאט לאט התחלתי להשתחרר מהתקפי הפאניקה שהתחילו מאז שהזיכרון על ההכאה עלתה לי, התחילו להגיע אליי לטיפול הרבה אנשים שעברו מוות בחייהם. לקוח אחד למשל טבע באגם כשהוא היה קטן והחזירו אותו לחיים. לקוח נוסף חווה מוות בתאונת דרכים וחזר לחיים, התחלתי לחשוד שאולי לא סתם מגיעים אליי לקוחות כאלו. ובאמת, כשביקשתי מידידי המטפל להסתכל אם גם אני חוויתי אירוע כזה של מוות וחזרה לחיים, ידידי אמר לי שכן. ואז הוא עזר לי להתחבר לאירוע הזה.

ואז עלה לי זיכרון שבו אני שוכב בחדר ניתוחים והם נותנים לי יותר מידי חומר הרדמה ואני נחנק ומת. ואז אני רואה כיצד הם מחיים אותי מלמעלה ואז אני חוזר לגוף. ואז נתקפתי התקף שיעול עמוק והרגשתי כיצד גם הילד הפנימי הזה חוזר לגוף. אני זוכר שוב את ההרגשה האיומה הזאת שאני מנסה לנשום וכלום לא קורה. ואז אני נחנק ומת. כל הרגשות מאותו אירוע עלו לי: שוק, פאניקה, חוסר אונים ואז כניעה ומוות.

במשך כמה שבועות לאחר שהזיכרון עלה, היה לי ריח וטעם של חומר הרדמה בפה. כנראה שהרגשות שיחררו את שאריות החומר מהשרירים.

כששאלתי את אימי מה קרה אז בניתוח כשהייתי בן שנתיים, היא אמרה לי: "כלום לא קרה, הכל היה בסדר". אז כבר התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר עם אימי, ואו שהיא משקרת לי בכוונה, או שהיא חיה במציאות נפרדת.

כשדיברתי עם נשמת אבי בעניין, אבי אמר לי שחזרתי מהניתוח במצב קאטטוני ולקח לי כשלושה חודשים להשתחרר מהאירוע כילד.

מה שמצחיק הוא שזה היה ניתוח ברית מילה וכך למעשה מתתי נוצרי וחזרתי לחיים כיהודי… אבי ואימי כנראה לא רצו שיציקו לי בבית ספר בישראל, אז הם הכריחו אותי לעבור את הניתוח. אני זוכר שאמרתי לאימי לפני הניתוח שאני אמות בו. אבל היא לא האמינה.

שוב לקח לי כמה שנים לאחד את הילד הפנימי הזה שמת בניתוח, יחד עם העצמי הבוגר ולאט לאט הוא התחיל להעז לחיות גם כן. הילד הפנימי הזה פתח את עולם הנשמות בלפני, ומאז אני מסוגל לדבר עם נשמות.

תוך כדי תהליך האינטגרציה הזה, עלתה לי חוויה נוספת מהקיבוץ. אני זוכר כיצד, כשהייתי בן אחת עשרה בערך, הגיע לכיתה ילד חדש בשם ליאור מהעיר הגדולה. היות והוא היה יותר מבוגר מאיתנו בשנה הוא די מהר השתלט על הכיתה בכוח זרועו. והיות ועד לבואו אני הייתי החזק בכיתה היו לנו הרבה תקלים בהתחלה. לאחר תקופת הסתגלות, אני זוכר שהוא פעם הזמין אותי לשחק איתו במקלט הכיתה. ואז במקלט הוא התנפל עליי, הפשיט בכוח את בגדיי, התחיל לגעת לי באבר המין וניסה להכריח אותי לקיים איתו יחסיי מין. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל כשהבנתי שהוא מנסה להכריח אותי ליחסיי מין, התחלתי להשתולל והוא לא יכל לבצע את זממו. הוא נאלץ להשקיע את כל כוחו בניסיון להשתלט עליי ואז כבר נגמר לו החשק למין. ואז הוא איים עליי שאם אספר למישהו, הוא יהרוג אותי ויגיד לכולם שאני הומו, והסתלק.

אני זוכר את רגשות הבושה והפחד, כיצד אני מתבייש בגופי. כאילו שגופי מלוכלך ושהוא גורם לגברים להתקיף אותי. הבנתי שלא אני ההומו, אלא הוא ושהוא מתבייש בנטייה המינית שלו. נזכרתי גם כיצד כשנתיים שלוש מאוחר יותר, כשניסיתי לקיים יחסים עם חברתי הראשונה, פשוט נתקפתי בהתקף חרדה ולא יכולתי לזוז. פשוט קפאתי מרוב פחד. עד היום אין לי אף חבר גבר שהוא חזק יותר ממני, למרות שלמדתי ג'ו ג'ייטסו במשך כמה שנים, הפחד עדיין שם. לא נראה לי שהוא אי פעם ישתחרר לגמרי.

לקח לי הרבה זמן לשחרר את הגועל הזה ממני ולשחרר את כוח היצירה המיני שלי מהאנס. האנסים הרי לא אונסים רק בשביל הכיף, הם אונסים כדי לשלוט בכוח היצירה שלך. וכך אתה הופך לעבד מיני של האנס. אז החלטתי שאני לא יוצר יותר דבר לאיש, אלא אם כן יש שם אהבה אמיתית קודם. החלטה זאת שינתה את חיי מקצה לקצה: אחיותיי הפסיק להיות איתי בקשר, גם אימי נעלמה מחיי ולבסוף גם אחי. מסתבר שהייתי העבד המיני של המשפחה וברגע שהפסקתי לציית לפקודות המשפחה, המשפחה כולה פתחה עליי בחרם. ומאז איבדתי קשר איתם.

בנוסף לזה שהחלטתי ליצור רק מתוך אהבה, החלטתי גם להפסיק ללכת בדרכיי אימי ואבי והתחלתי לפרוק את כל התכנותים המשפחתיים שבי. גיליתי שאימי חיה במעין בועה שהיא המציאה לעצמה בעקבות איזושהי טראומת ילדות שהיא עברה, כנראה אונס, ומאז היא לא הצליחה לחזור לעצמה. ניסיתי כמה פעמים להגיע לאימי ולשכנע אותה לספר את האמת על מה שקרה בילדותי, אבל לא הצלחתי. נהפוכו, עד היום אימי טוענת שכל הדברים שאני זוכר מילדותיי – לא קרו. ושהכל היה תמיד בסדר. מין אגדה כזאת.

באותה תקופה שבה התחלתי להשתחרר מבועת המציאות של אימי, הגיעו לי הרבה מטופלים עם הורים נרסיסטים, שהתיימרו בילדיהם ושיחקו במציאות שלהם. אני לא יודע, אם אימי משחקת במציאות שלי בכוונה, אבל ככה זה מרגיש. לקח לי הרבה זמן להבין שעלי לסמוך על הזיכרונות שלי ולהפסיק להאמין לאימי ולסיפוריה. בעזרת השם היא מתישהו תטפל בעצמה ובטראומות שלה. אבל זה לא התפקיד שלי לנסות לעזור למישהו שלא רוצה להתמודד עם הטראומות שלו.

הזיכרון האחרון שעלה לי הוא כיצד הייתי כבן שנה וחצי בפינלנד ואבי מגיע הביתה מרוגז. ואז הוא מתחיל לצעוק על אמא ואני מתערב. ואז הוא תופס אותי בשתי ידיו, מרים אותי מעל ראשו, ומטיח אותי בקיר. דם מתחיל לרדת מאפי, ואז אבי מתקרב שוב כדי לזרוק אותי שנית ואז אחותי הגדולה, בת השנתיים, מתערבת, רצה להגן עלי וצועקת לאבא שיפסיק. ואז אבי מתעשת וחוזר לעצמו. אחותי הצילה את חיי באותו הרגע. אני זוכר כיצד אימי עמדה שם כן, חיוורת ולא עשתה כלום.

אני זוכר כיצד לא העזתי לזוז במשך כמה שעות. אבי פשוט שבר אותי נפשית כשהוא זרק אותי כך. לא העזתי לעשות יותר כלום ללא רשותו. שנים מאוחר יותר, אחרי שאבי מת, יצרתי קשר עם נשמתו ושאלתי אותו למה הוא שבר אותי ככה. הוא הראה לי חיזיון שבו אימו מכה אותו עם ענף, שוב ושוב ושוב עד שהוא נישבר רוחנית. וזה מה שהוא העביר אלינו, ילדיו – את השבר הזה.

לאחר כמה חודשים, אחרי שהצלחתי להרגיע את הילד הפנימי החדש שהופיע, עלה לי זיכרון נוסף שבו אני מתחבא מתחת למיטה, כשאבי חזר הביתה, וכיצד אחותי הגדולה באה לשחק איתי מתחת למיטה. אני זוכר שהיא אמרה לי לא לשחק עם אבא יותר, שאבא ישחק עם אימא והיא תשחק איתי. כך היא שיחקה איתי מתחת למיטה במשך כמה חודשים עד שהעזתי לצאת שוב.
זה מה שאני עובד עליו עכשיו: לאחות את השבר הזה שעובר בתורשה במשפחה שלנו. בתקווה שהוא יתרפא לאט לאט תוך כמה שנים. ששוב אעז לעשות דברים על דעת עצמי, ללא קבלת רשות מאחרים.

זהו לבינתיים.

תודה שקראתם, אריה סאקארי סילאנדר
הלסינקי, פינלנד