מאיפה אפשר להתחיל סיפור שכזה? האם אתחיל מהרגע שנולדתי? או להתחיל מהיכן שאני זוכר את עצמי?
אתחיל מקצת היסטוריה. נולדתי בעיר טורקו שבדרום מערב פינלנד למשפחה נוצרית פרוטסטנטית. אני הילד השני במשפחה, כשלפני נולדה אחותי הגדולה. בנוסף יש לי עוד אח צעיר ממני ואחות קטנה, בת הזקונים של המשפחה. את ילדותי אני לא זוכר כמעט, דבר שאספר מאוחר יותר ממה הוא נובע. אז בואו נתחיל מהמעבר לישראל. כשהייתי בן שלוש, משפחתי עברה לישראל, דבר שלא רציתי שיקרה, אבל אבי התעקש, אז עברנו. תחילה גרנו במושב פיני בשם יד השמונה, שהוקם ליד ירושלים. אחרי כשנה במושב, עברנו לקיבוץ מרום גולן, שזה עתה הוקם בצפון רמת הגולן. אני מניח שהוריי רצו לגור במקום הכי קר בישראל, שיזכיר את פינלנד מבחינת מזג האוויר. אחרי ילדות די רגילה בקיבוץ, קיבלתי בגיל שש עשרה שוק כשאחותי הגדולה קיבלה תעודת זהות כתומה ממדינת ישראל. אז הבנתי שתמיד אהיה אזרח סוג ב' בישראל, בגלל היותי נוצרי. וכך, בגלל תעודה אחת, חיי התפרקו להם. כל התוכניות שהכנתי במשך שנות נעוריי על הגשמה עצמית בישראל, התנדפו להם כעלה ברוח. לא יכולתי לדבר על האפליה הממסדית שנתקלתי בה עם אף אחד, כי כל חבריי היו יהודים. וגם לא היה לי על מי לכעוס, כי הממסד היה אלמוני לחלוטין בעיניי. רק אחרי שהתבגרתי, האירוניה של צבע תעודת הזהות שאחותי קיבלה התגלתה לעיניי: מצחיק שיהודים מסמלים נוצרים בתעודה כתומה, כשרק כמה עשרות שנים קודם היהודים עצמם סומנו בכמעט אותו הצבע.
כנראה שמישהו במשרד הפנים לא למד כלום מהשואה.
אחרי שהתאוששתי מהשוק, הבנתי שאין לי מה לחפש בישראל יותר, אז הפסקתי לקחת את חיי הקיבוץ ברצינות, הזנחתי גם את לימודיי התיכון והתחלתי להתרכז במה שעניין אותי: מוסיקה ובנות.
כך חלפו להם השנים עד שמלאו לי ח"י שנים. קיבלתי דרכון פיני זמני לשמונה עשר חודש ומכתב מהשגרירות הפינית שעליי להתגייס לצבא הפיני, אם ברצוני לשמור על האזרחות הפינית שלי. אז התנדבתי לשירות ברג'ימנט הנ"מ של הלסינקי ובגיל תשע עשרה חזרתי לפינלנד והתגייסתי לצבא. היות ולא ידעתי פינית, הצבא הפיני מיקם אותי בצוות תותח נ"מ שבו כולם דיברו אנגלית. כך ביליתי חורף אחד בצבא הפיני וכשהשתחררתי, הצבא הפיני קנה לי כרטיס טיסה חזרה לישראל. מה שהיה מצחיק הוא שבישראל הציקו לי על זה שאני נוצרי ובצבא הפיני הציקו לי על זה שאני יהודי. מסתבר שיש אפליה דתית בכל מקום בעולם.
חזרתי למרום גולן ואחרי שבוע של בירות לאיפוס המציאות, חזרתי לשגרת הקיבוץ, אבל עד מהרה מזכירות הקיבוץ הודיעה לי שלא אוכל להשתקע בקיבוץ אלא אם כן אתגייס לשתי שנות שירות אזרחי למען מדינת ישראל. הייתי מוכן לתת שנת שירות אחת, אבל נראה לי מוגזם לשרת שנתיים מדינה שרואה אותי כבן אדם סוג ב' בגלל שאינני יהודי.
למזלי מנהל מטע מרום גולן סידר לי עבודה בקיבוץ השכן ועברתי לגור בקיבוץ עין זיוון, שמרוחקת כעשר קילומטר ממרום גולן. שם עבדתי חצי עונה במטע עין זיוון וחסכתי כסף לטיול בחו"ל. כשצברתי מספיק כסף, נפרדתי מכל חבריי בקבוץ ונסעתי לאנגליה. שם טיילתי במשך כמה חודשים משם טסתי חזרה לפינלנד.
גרתי אצל דודי בהלסינקי במשך כמה חודשים, עד שמצאתי דירה ועבודה והתחלתי את חיי בעיר הגדולה. לאחר כמה שנים של עבודה כעוזר טבח, הלכתי לקורס לפינית ומשם המשכתי לבית ספר למהנדסות תוכנה.
באותם שנות לימודים הבנתי לאט לאט שיש משהו מוזר במציאות: מצבי הנפשי לא היה טוב והתחלתי לחקור את הנושא. התחלתי לקרוא ספרות רוחנית וכשסיימתי את לימודיי יצאתי למסע אופנועים בהודו שנמשך כמה חודשים. אחי הצעיר הגיע מישראל וביחד קנינו אופנועי אנפילד בדלהי ועליהם נסענו ביחד לגואה. שם הלכתי לקורס רייקי שנמשך שבוע ואחריו חזרתי לפינלנד.
אחרי הטיול, עזבתי את דירת הסטודנטים שגרתי בה ועברתי לגור בדירת שני חדרים ששכרתי מעיריית הלסינקי. ואז התחיל המסע הרוחני האמיתי שלי.
עד מהרה גיליתי שמשהו לא בסדר במציאות שלי, שיש בתוכי טראומות שמשום מה אני לא זוכר אותם. אומנם אבי התייחס אלי כמו זבל כל חיי והיכה אותי כמה פעמים כילד, אבל לא באמת זכרתי את מה שהוא עשה לי. בנוסף היו לי גם בעיות מיניות, שלא ידעתי מהיכן הן נובעות. להמשיך לקרוא לזכור הכל ולא לשכוח